לזרוח – סדנאות כתיבה לבתי ספר

מורה, רכזת או מנהל – אם אתם תוהים אם התלמידים שלכם ימצאו עניין בסדנת כתיבה – אוכל לחסוך לכם את הסקר ולענות במקומם.
לא.

ספרות נתפסת כדבר משעמם, סופרים נחשבים לאנשים אפורים וממושקפים שיושבים רוב חייהם מול מסך בחדר אפלולי ועסוקים בצלילה למוח של עצמם.

רוב הנערים והנערות לא חולמים לפגוש סופר, ולא מאמינים שמפגש עם כזה יעניין אותם. גם אני, כנער, העדפתי לפגוש כל בעל מקצוע אחר לפני שאפגוש אדם שכל שהוא עושה זה לכתוב.
ולכן, הפרט הראשון שאספר לתלמידים שלכם הוא שמעולם לא למדתי ספרות, ולמעשה – לא כל כך התחברתי למקצוע הזה בבית הספר. יתרה מכך – אני לא חושב שספרות תעניין אותם, ואני ממש לא מעונין ללמד אותם ספרות.
אבל אני כן מעוניין להעניק להם כלי ספציפי שסופרים משתמשים בו, כזה שיכול להקנות להם את היכולת להשיג כמעט כל דבר שהם ירצו.
היכולת להתבטא.

רבות דובר על חסרונות הרשתות החברתיות, ובניהן סוף עידן הספרות הכתובה. ועל פניו – זה נשמע הגיוני.
אלא שעל האף ההגיון הבריא – לא זה המצב.
מספר הספרים שיצאו לאור בשנים האחרונות הולך ועולה – ביחס הפוך לגיל של הכותבים – דווקא בגלל שרוב התקשורת של הנוער כיום מתבצעת בכתב.
למעשה, בזכות הרשתות החברתיות – הנוער מבין שהיכולת לבטא את עצמם היטב שווה להצלחה במדיה, ליכולת להשפיע ולשנות מחשבה של אנשים, ויותר מזה – להצלחה בחיים עצמם. 

החל מאיך לגשת לנערה שמוצאת חן בעיניך, דרך איך להסביר להורים מצוקה או בעיה, וכלה באיך להסביר לחבר שאתה פגוע ממנו. ובכלל – איך לעזאזל מסבירים מה אתה מרגיש?

למשל – המילה "עצוב".
נער יכול לחוש 'עצוב' כי הוא קיבל ציון נמוך במבחן, ואחר יכול להגדיר עצמו כעצוב כי מישהו ממשפחתו חולה או חלילה גרוע מכך.
האם הרגשות של שני הנערים הללו זהים?
כמובן שלא, אם כך;
למה אנחנו קוראים להם באותו שם?

כי משום מה,
רובנו נוהגים לומר את שם הרגש,
אך לא מה אנחנו מרגישים.