"כבר הרבה זמן שאני הולך לאיבוד,

הספר השלישי יצא לאור

תכירו את:

"כבר הרבה זמן שאני הולך לאיבוד,

הספר השלישי יצא לאור

תכירו את:
צפו כעת

בְּרוּכִים הַבָּאִים לְנַפְשִׁי,
בְּבַקָּשָׁה הִכָּנְסוּ בִּדְִּמָמָה,
הָיוּ שְׁקֵטִים.
שֶׁלֹּא תָּעִירוּ חֲלוֹמוֹת רְדוּמִים.
וְאָנָא מִכֶּם,
הִיזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לִמְעֹד.
בְּכָל זֹאת,
נוֹרָא לֹא יַצִּיב פֹּה.

כל ההחלטות הכי מוצלחות בחיים מתחילות ב
"יאללה כוסאומו"

איבוד

לפעמים אדם הולך לאיבוד. זה יכול לקרות במעבר חצייה, זה יכול להתרחש באמצע המדבר, או באמצע הלילה, לבד במיטה. הנטייה הראשונה של רובנו היא להניח שנבחין כשהדבר יקרה. הנטייה השנייה היא לחפש את הדרך חזרה ברגע שהבנו שהוא כבר קרה. אבל ככל שאנשים מעמיקים אל תוך איבודם, הם מתחילים לשאול שאלות:

פואטיקת השש בש

"מחר בבוקר תקומו מוקדם,
תעריכו את הצבעים.
מחר בבוקר תשתו קפה עם הזריחה,
אבל שימו לה הרבה סוכר,
שיהיה לה מתוק,
שתבוא גם מחר".

עשרים אלף זריחות

"ממוצע תוחלת החיים לאדם נע בין שבעים לשמונים שנים. אם תכפילו בשלוש מאות שישים וחמישה ימים, ובהנחה ששנות ינקותנו אינן נחשבות, תקבלו בערך עשרים אלף בקרים שבהם תוכלו להתחיל מחדש.

עשרים אלף לילות מלאי צבעים חד-פעמיים, עשרים אלף כוסות קפה מלאות אדי תקווה שיצרבו קלות את עיניכם ויזכירו לכם שאתם עוד מסוגלים להרגיש. מסוגלים לרגש.עשרים אלף ימים שבהם תוכלו סוף כל סוף למצוא מקום בעולם.
עשרים אלף זריחות".

מי אני

אני אסיף אלקיים, צעיר מכדי להיות חכם וחכם מכדי לרצות להיות מבוגר. 

סופר, מגיש, מרצה לחינוך ולתקשורת ומדריך סדנאות כתיבה.
לשעבר יועץ ודובר במשכן הכנסת ועורך בישראל היום.

ריגשתם והפתעתם

חוות דעת קוראים

לכל אחד יש רגע ששינה לו את החיים, שניה כזו שזכורה לו כמכוננת, כשאסימון נופל או תובנה מתגבשת, ופתאום הכל נראה אחרת. מעין קו פרשת מים שהחיים מתחלקים לפניו ואחריו. לי זה קרה כששמעתי לראשונה את צמד המילים "יאללה כוסאומו".

לא האמנתי לאן המשפט הזה יביא אותי.

בגיל 23 עוד גרתי אצל ההורים, ומתוך כבוד הקפדתי לא לעשן מולם. אז הייתי מכין קפה והולך לגלגל במצפה. אני זוכר את התקופה הזו כמבולבלת מאוד. מילותיי צברו לא מעט קוראים בפייסבוק, אבל לא הצלחתי להבין מה זה אומר או מה עושים עם זה. המון כתבו לי להוציא ספר, אבל מי אני שאנשים יקראו ספר שלי? זה נשמע לי מגוחך להפליא.

מול הנוף פותח הלב של פוריה ואדי הקפה שדיגדגו לי באף – התקשרתי לחברה טובה כדי להתייעץ. זרקתי את הרעיון שאוציא ספר וציפיתי לשמוע צחוק מתגלגל, אלא שהיא ענתה – כן, למה לא, יאללה כוסאומו, תוציא ספר.

"יאללה כוסאומו?" תהיתי, "זה לא כזה פשוט. מעבר לעלויות שמגיעות לעשרות אלפי שקלים, מה אם אף אחד לא יקרא? מה אם לא ירצו להוציא אותו? מה אם הוא יהיה גרוע? מה אם אני לא ראוי? מה אם..." היא קטעה אותי בצעקה: "מה אם מה אם, כוסאומו! מה אם מחר תמות? תחשוב על כל ההחלטות ההזויות שהובילו אנשים להצלחה, כולן התחילו במשפט סטייל יאללה כוסאומו, אז עזוב מה אם, פשוט תעשה. איך אמר דוקטור סוס? כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים".

ופתאום זה נפל לי – אנשים פשוט עושים ומקווים להצליח. אני פשוט צריך לעשות.

אפילו סטיב ג'ובס אמר פעם כואסומו (תפוח? סיריאסלי?)

מיד פתחתי את הפייסבוק וכתבתי:

"ההחלטות הכי מוצלחות בחיים מתחילות ביאללה כוסאומו".

ותוך שעות הפוסט התפשט כמו אש בשדה קוצים.

יומיים אח"כ פרסמתי את קמפיין מימון ההמונים הראשון, וחודש אח"כ גיליתי שהספר אשכרה רב מכר.

ובשביל הקרמה – שלחתי סטיקר "יאללה כוסאומו" לכל אדם שהזמין ספר.

אני לא יודע מה היה קורה אילו לא הייתי שומע את המשפט הזה באותו רגע, אבל מאז קיבלתי אינספור הודעות מאנשים שהחליטו לעשות שינוי קיצוני בחייהם בגלל המשפט.

גירושין, נישואין, מעבר דירה, חזרה לארץ, פתיחת עסק, ועוד דוגמאות שעוררו בי חרדה מהכוח של המשפט.

למעשה, זה גם המשפט שהאח הגדול אמר לי כשהתלבטתי אם להיכנס לתוכנית.

 

את הצמיד הראשון, אגב, הוצאתי כשרציתי את המשפט הזה על היד, זה בכלל היה תכשיט שרציתי לעצמי. עם הזמן התחלתי לייבא כמויות כדי לענות על הביקוש.

 

אז אם אתם כבר מחזיקים בכזה – בקשה אחת לי אליכם:

 

אל תתנו לו להפוך לעוד תכשיט.

 

להפך, תנו לצמיד הזה להקל עליכם בקבלת החלטות.

כי לפעמים כל מה שאנחנו צריכים

זה לחשוב

פחות.

נעים מאוד, אני אסיף.
צעיר מכדי להיות חכם, וחכם מכדי לרצות להיות מבוגר. 

סופר, רעיונאי, מרצה לחינוך ולתקשורת ומדריך סדנאות כתיבה. לשעבר יועץ ודובר בכנסת, דובר בעיריית תל אביב ועורך בישראל היום.

גדלתי על ברכי הציונות הדתית, בבית מרוקאי עטור חמסות במושב יפייפה בצפון.
מגיל צעיר הייתי ילד מורכב, את רוב ימי בישיבה העברתי בכתיבת סיפורים ונאומים. הטרסה של מגרש הכדורגל הפך לפודיום – והמורים לשעירים לעזאזל. הרמתי מחאות בוקר וערב ודאגתי שתהיה לי דעה על כל דבר.
גם כשלא שאלו מה דעתי, ויתרה מזאת – גם כשנתבקשתי לשמור אותה לעצמי.
איך לומר, העולם הגדול עניין אותי הרבה יותר מספר הלימוד הקטן. 

אחרי הפעם הרביעית שההורים נאלצו לבוא להביא לי חולצה חדשה כי על הקודמת קשקשתי ציורים ומשפטים – החלטתי שמיציתי, ובאישון לילה ברחתי מהבית למספר חודשים.

שם, ברחובות, הבנתי שאני פשוט צריך למצוא מקום שיכיל את הרצון שלי לספר סיפורים ולקחת חלק במשהו משמעותי וגדול ממני, וכך התגלגלתי לפנימייה צבאית.
כבר בגיל 14 עליתי על מדים ואחזתי בנשק.
למדתי במגמת צבא וביטחון, ובמקום חופש גדול מצאתי עצמי מנווט במדבריות ויערות.
אחרי ארבע שנים של לימודי פיקוד, קורס מ"פים וידע צבאי שלא יבייש מח"ט – החלטתי להתגייס לגולני. המטרה – להיות הרמטכ"ל המרוקאי הראשון. 

אלא שלחיים היו תוכניות אחרות עבורי.
סיימתי קורס מ"כים, פיקדתי בגולני, ורגע לפני היציאה לקורס הקצינים – נפצעתי מרסיס בברך – מה שהוביל אותי לשיקום ארוך ואחריו ועדה רפואית שקבעה – אתה לא תהיה רמטכ"ל. ואלו לא הבשורות הרעות, כי אתה גם כנראה לא תרוץ שוב בחיים. 

די מהר נאלצתי לעזוב את הגדוד ולבחור מקצוע חדש, ושם, בדיוק ברגע הזה בזמן – מצאתי ייעוד חדש –
עולם החינוך.

מאותו רגע ועד השחרור פיקדתי על אוכלוסיות בסיכון; נערים עם סעיפים נפשיים, נערים עם תיקים פליליים ונערות שנפלטו ממסגרות. וזה, ללא ספק, אחד התפקידים המשמעותיים שעשיתי בחיי.
אלא שכילד ערס מגולני – לא הצלחתי לומר את זה בקול.
משהו טיפשי בתוכי לא נתן לי לומר למפקדות שפיקדו תחתיי כמה אני מעריך אותן, ואיזה משמעותי התפקיד שלהן.
נדרשה לי שנה שלמה להצליח לומר את שהרגשתי, וגם זה, בכתב.
וביום השחרור שלי, לראשונה בחיי, מילים שכתבתי ראו אור בדמות מכתב שנקרא "להיות".
את המכתב חילקתי למפקדות רגע לפני שהשתחררתי, ולאחר מספר ימים הופתעתי לקבל הודעה שהמכתב מסתובב בבית הספר לקצינים, ואף הודפס בגדול ונתלה על קיר בבה"ד 1.
די מהר המכתב פרש כנפיים והגיע לכל קצוות צה"ל, מיחידות לוחמות, דרך תומכי לחימה, קורסים שונים ועד משרדים בקריה.
הופתעתי, לא דמיינתי שהמילים הללו יגיעו לכל כך הרבה חיילים, ושם, לראשונה, הבנתי את כוחה של המילה הכתובה.   

לאחר השחרור מהצבא חוויתי משבר זהות עמוק. בעקבותיו, יצאתי למסע ברחבי הארץ בחיפוש אחר משמעות כלשהיא, מטרה. פגשתי מאות אנשים שונים ומשונים, עורכי דין מצליחים, סטרטאפיסטים שעשו הון, אנשים שעזבו הכל והקימו בית בית בודד במדבר, מטיילים בשביל ישראל, נערים ונערות במכינות לפני גיוס, פנסיונרים, חברי כנסת ואנשים פשוטים ששמחו לחשוף את מחשבותיהם על כוס קפה.

את כולם שאלתי שאלות קשות על משמעות, מטרה ובכלל – למה הם קמים בבוקר, ואת הדיאלוגים עמם והמחשבות שהם עוררו תיעדתי בעשרות טקסטים ברשת, שלימים הפכו לספר הראשון שלי "פואטיקת השש בש". 

הספר הפך לרב מכר עוד לפני צאתו, ובלי משים המילה הכתובה מילאה את חיי.

כיום אני אב גאה לשני רבי מכר שחלקים מתוכם נלמדים בבתי ספר, בבגרויות, בצה"ל, במסגרות אקדמאיות ובקורסי כתיבה רבים.

אפשר למצוא טקסטים מהספרים מקועקעים על אנשים, מרוססים על מאות קירות ברחבי הארץ והעולם וחרוטים על מצבות של יקרים.

כמעט שבע שנים אחרי המסע משנה החיים ההוא – הספר השלישי שלי יוצא לאור. 

בוגר יותר, מורכב יותר וחשוף יותר.

על ההתמודדות שבשגרה, העבודה כיועץ בכנסת, הזוגיות הראשונה שלי כאדם בוגר, החוויות מבית האח הגדול ובכלל – על הקושי שבחיים עצמם.

כן, הם קשים לכולנו.